ארץ תמיד-כן: על גברים ועל פיטר פן

לאורך שנות ילדותי תכננתי, כמקובל, לא לגדול לעולם ואז, כשגדלתי, תכננתי לא להיות לעולם בן 30, תכננתי את המיליון הראשון שלי, ואז, כשלא עשיתי את המיליון הראשון שלי, תכננתי להפסיק להאמין סופסוף לפיטר פן ולהזדקן במלוא חוסר הכבוד המקובל.

ואז, לקראת משבר אמצע החיים שלי-בקיצור, לפני שבועיים-הוציאו את "פיטר פן" של ג'יימס מתיו בארי בהוצאה מחודשת, מוערת ומרהיבה, ואני נאלצתי להבין לראשונה שהספר הזה-שמעטים, כנראה, קראו אותו בגרסתו המקורית השלמה-הוא מקור רוב הטעויות שלנו, בעיקר של גברים, בקשר לעצמנו. "כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים", נפתח הספר ולופת לך מיד את הסרעפת: "די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו...תמיד יודעים זאת אחרי גיל שנתיים. גיל שנתיים הוא תחילתו של הסוף". סליחה, זה "פיטר פן"? זו אגדת הילדים השמחה שספילברג עשה ממנה קונפטי ב"הוק" ודיסני הכתיבו במסגרתה את דרישות הסף לדוגמנית עכשווית עם עיצובה הדקיק של טינקרבל? כי הקריאה ב"פיטר פן" בגרסתו המקורית והמלאה חושפת משהו אפל בהרבה: את דמותו הטראגית של פיטר פן כמי שנהנה מסוג של ילדות נצחית ("לפיטר היה עדיין צחוקו הראשון") אבל סובל ממחסור נצחי באהבה נשית ונידון לחיי בדידות ושכחה אינסופיים. לפיטר אין אהבת אם וגם לא אהבה רומנטית. בנות זוג פוטנציאליות גדלות ומשאירות אותו מאחור, והוא ממילא שוכח את שמותיהן עוד בטרם חזרו הביתה במונית לארץ לעולם-לא (מיקום מדויק: "בפינה השנייה ימינה, וישר עד הבוקר"). איכשהו, הפך המודל הפיטר-פני הזה למשאת הנפש של הזמן הנוכחי. הפיטר-פניזציה של כולנו היא זו שגורמת לנו לראות בעצמנו חברים טובים של ילדינו ולהאמין שלנצח נהיה חייבים להרוג את הזוגיות הנוכחית על מנת לפנות מקום למשהו טרי. למעשה, תחת הנורמות הפיטר-פניות הנוכחיות, אנחנו נדרשים לבוז לכל מי שהתבגרו, הפכו מיושבים, עברו לנעול משהו שאיננו סניקרס וייתכן שגם הלכו אתמול לישון לפני11בלילה. בעצם, כל מי שמסכים להתבגר מרצונו הוא כיום יוצא הדופן האמיתי, של זמננו הוא מי שמתגורר בארץ תמיד-כן וגדל כל הזמן. כי רובנו כיום ילדים שמסרבים להיחלץ מארץ לעולם-לא, וממתינים, במצב של הכחשה מלאה, לאיזה כוח טבע בלתי נמנע שיחפור אותנו באלימות החוצה משם. הקריאה ב"פיטר פן" בהוצאתו המחודשת חושפת את השקר סביב המודל המקורי, זה שאנחנו מתאמצים כל כך להשיג: פיטר פן ש"לא רוצה להיות איש לעולם. רוצה להישאר תמיד ילד קטן ולשחק" הוא דמות מכמירת לב בטיפשותה המתקתקה, בחוסר מודעותה, בסיזיפיותה. "הוא כל כך זקוק לאמא", אומרת ג'יין, בתה של וונדי המבוגרת. וזו, בעצם, השורה התחתונה: פיטר פן הוא מי שלא זכה לאהבת אם, ולעולם לא יוכל לזכות באהבת אישה, תזכירו לנו מה מצאנו בו?

מקור: רענן שקד